נס החנוכה הפרטי של סבא 

"אבא ספר לי סיפור על נס חנוכה," ביקשה נויה.
עיניה הנוצצות הבריקו באש הלהבה שהשתקפה מהאח הבוערת.
"את מתכוונת לנס כד השמן?" שאל אותה אביה: "הרי את כבר יודעת את כל גרסותיו בעל פה ואף יכולה להזכיר לי את מה שכבר שכחתי."
"לא משנה" השיבה לו נויה: "אני נהנית לשמוע איך אתה מספר זאת. בבקשה...!".
"טוב!" הסכים אביה: "אך הפעם לא אספר לך על נס כד השמן. אספר לך אודות נס חנוכה אחר. נס ששמעתי מפי סבי זכרונו לברכה".
הוא הושיב את ילדתו על בירכיו, השתעל קלות והוציא ענן גדול של עשן מהמקטרת.
ריח נעים של צמחי בר עטף את החדר. עשן המקטרת התערבב עם החשכה ויצר אשליה של בימת תיאטרון.
"הייתי אז ילד קטן" התחיל את סיפורו אביה של נויה: "אולי קצת יותר בוגר ממך היום. סבי ז"ל נהג לקחת אותי בעגלה רתומה על סוסה זקנה, שהייתה זקנה אף יותר ממנו, לבית הכנסת בעיירה. הנוף המקסים של היער הלוחש בשירת הציפורים והנחל המפטפט בין מפלי המים הגועשים ציננו את הדרך הארוכה בקור רוסי מקפיא עצמות. היה זה אמצע נובמבר, אך עדיין לא ירד השלג, לו ציפתה האדמה הקפואה, כמו לשמיכת הפוך החמה.
הניסיונות הנואשים שלי להתחמם בעגלה המרקדת מצד לצד, לא הועילו. סבי הביט בי באהבה ואמר: "בוא התקרב אלי, ביחד יהיה לנו חם יותר".
הוא חיבק אותי בחוזקה בידיו החסונות, הביט אל תוך עיניי ושאל: "אתה יודע מה הדבר, שגורם לעם ישראל לשרוד זה אלפי שנים בתנאים קשים יותר מהקור אותו אנו חשים עתה?"
אני משכתי בכתפי לשלילה. פי היה קפוא ושיני נקשו זו בזו.
"כולם חושבים שזאת היא אמונה באל," אמר הוא: "אך רק מעטים יודעים את האמת".
הוא הביט בי, חייך והמשיך: "זה נכון, שאלוהי ישראל נתן לנו את התורה, אך לולי קיימנו אותה היינו כבר מזמן מתבוללים בין העמים, בלי להשאיר זכר לתורה זו. אתה יודע מהו הדיבר החשוב מכל בתורה כולה?" הוא הביט בי בעיניים בוחנות.
"לא... יודע..." ציננתי בין שיני הנוקשות.
הדיבר החשוב מכל הוא: "כבד את אביך ואת אימך למען תאריכון ימיך". הוא ליטף קלות את זקנו הקפוא.
"כן."אמר הוא: "כל שאר הדברים מבדילים אותנו כבני האדם מהחיות ורק הדיבר הזה מבדיל אותנו כעם משאר העמים.
היות ובשאר העמים ניתן כבוד מיוחד בדרך כלל רק לראש המשפחה, שהוא בדרך כלל זקן המשפחה. לעומתם זכה עמנו בסגולה מיוחדת לכבד את שני ההורים באותה המידה, ובכך כל אדם מבוגר באשר הוא. זאת הסיבה, שלפי היהדות השייכות לעם ישראל מועברת מאם לעוברה."
"היודע אתה שמתקרבים אנו לחג החנוכה, חג של נסים לעם ישראל. אך הנסים בעמנו מתרחשים יום יום ואנו לא רואים אותם, רק בגלל שהפסקנו להאמין בהם, להאמין בעצמנו".
הוא חיבק אותי חזק יותר והרגשתי איך הקור בורח כמו כלב המקפל את זנבו.
"בהיותי בגילך לא הייתה לי אפשרות ללמוד תורה כמוך." אמר הוא בצער: "משפחתי חיה בעוני ודלות. אבי היה כורה פחם. הוא היה יוצא לפני עלות השחר וחוזר בחשכת הערב. כן, הוא עבד מלפני צאת החמה... ועד צאת הנשמה כדי להביא פרנסה דלה למשפחתו.
ביום ראשון, שאמור היה להיות יום החופשי היחידי בשבוע נאלץ הוא לעבוד בשדה שהשכיר למשפחתנו הברון. לכן במעט הזמן הפנוי, העדיף אבי להשלים שעות שינה. עבודה קשה זו, בסופו של דבר הרגה אותו בגיל צעיר מאוד.
אימי ניסתה בכל שיטה אפשרית להאכיל אותנו מהפרוטות אותן השתכר אבי. היות ולא הרשו לנשים לצאת לעבודה באותם הזמנים, לא היה ניתן לקבל כסף ממקור אחר.
באותה העת התגוררנו בבית בן חדר אחד, בו נדחסו שבע נפשות. הורי וחמשת אחי ( שתי בנות ושלושה בנים ) נאלצנו לחלוק שטח מחיה יחד עם סוסת פוני זקנה.
אימי נקרעה לגזרים בין העבודה הקשה של כביסות, בישולים, חיפוש המזון, חינוך ילדים והסידורים של חובות בין פקידים מושחתים של הצאר. בניסיון לשמור על שלמות הבית, התמוטטה היא לא פעם אחת.
בהיותי הבן הבכור נאלצתי לעבוד מגיל צעיר כדי לעזור בפרנסת המשפחה. הייתי עושה הכול: מצחצח נעליים, לאדונים מהודרים ולחיילים הקשוחים. מטאטא רחובות, סוחב דליי מים למטבח של הברון וגורר לבנים לאתר הבנייה של בית מרחץ האצילים. כשלבסוף החמיר המצב נאלצתי לעבוד במכרה הפחם עם אבי. קינאתי באחיותיי ואחיי הקטנים. הם לא יכלו עדיין לעבוד ואני ממש נפלתי מהרגליים מהעבודה הקשה.
יום אחד, כשחזרתי עייף וכואב מהעבודה הקשה. אני זוכר זאת היטב, כי היה זה היום הראשון של חנוכה. לאחר שהדלקנו נר ראשון העשוי מפיסת בד הספוגה בשמן, גיליתי שחלק ממנת האוכל שלי נעלם. כל כך כעסתי על כולם. כעסתי על אימי, כעסתי על אבי ועל אחיי, כעסתי על כל העולם.
בלילה התגנבתי אל צנצנת הריבה הישנה בה נשמרו חסכונותיה הדלים של משפחתי. אינני זוכר כמה כסף היה שם, אולי הסכום הספיק רק ליומיים או שלושה. אך בהיותי אחוז זעם בלהט יהירותי לא התחשבתי באף אחד. לא חשבתי על אמי, שהקדישה את חייה לגדל ולחנך אותי. אמא, שבוודאי תצא מדעתה בדאגה לגורלי. לא חשבתי מה יקרה לאחי ואחיותיי הקטנים בלי התמיכה שלי באימי, פשוט לקחתי את כל הכסף. לאחר מכן, קרעתי פרוסה שמנה מכיכר הלחם היבשה, לבשתי את מעילי וברחתי מהבית.
שלג כבד כיסה את הכול בשטיח לבן וטובעני. רוח פיזרה פתיתי שלג בעוצמה רבה והגבילה את הראייה. היה קשה להתקדם, אך הזעם שלי גבר לא רק על החוכמה, אלא גם על מזג האוויר.
"אני יכול להסתדר לבד!" חשבתי לעצמי: "אני כבר גדול. ממילא לאף אחד לא איכפת ממני."
הזמן התערבב עם החושך. לא יודע איך, אך לאחר זמן מה מצאתי את עצמי מול תחנת רכבת.
בתחנה החשוכה המוארת על ידי פנס בודד, המואר בעזרת הגז, עמד קטר ישן והעלה עננים של עשן. בחשכה הבחנתי, שהיו מחוברים עליו ארבע קרונות. הראשון היה קרון נוסעים מואר ומהודר. שלושת הקרונות האחרונים היו קרונות משא. התגנבתי בשקט מופתי לאחת הקרונות.
המזל האיר לי פנים. קרון אחרון היה קרון הדואר. היו בו שקים וארגזים רבים. התמקמתי לי בפינה של הקרון ליד ארגז פתוח למחצה.
חוסר מעש וסקרנות הביאו אותי להציץ פנימה אל הארגז הפתוח. לתדהמתי גיליתי שהוא ריק.
"למה להחזיק ארגז ריק בקרון הדואר? שאלתי את עצמי.
הקור העז גרם לי ממש לרקוד כדי להתחמם. רקדתי ורקדתי עד שהנקישות, שהשמיעו מגפי הקרועים היסבו את תשומת ליבו של אחד מעובדי הרכבת.
הוא פנה אל הקרונות לבדוק מה פשר הרעש. ידעתי היטב שלהיתפס בקרון הדואר - פירושו להישלח לצינוק בית הכלא. בחיפוש אחרי מסתור מפני רוע הגזרה, דחסתי את עצמי לארגז הריק וכיסיתי את המכסה שלו הדוק ככל שיכלתי. אני זוכר שהפסקתי את נשימתי כששמעתי איך מגפיים חורקות מתקרבות אל מקום מחבואי.
למזלי הטוב, כך חשבתי אז, עובדי הרכבת הניחו משהו בקרון וירדו ממנו בסוגרם את מחיצת הקרון.
לאחר זמן מה המגפיים החורקות התרחקו ואת השקט הפרה רק שריקת הקטר העוזב את התחנה, מושך באיטיות את ארבעת הקרונות המיטלטלים.
אזרתי אומץ וניסיתי לצאת מהארגז, אך הוא לא ניפתח. לשווא ניסיתי שוב ושוב להזיז את המכסה. אותו משהו שהניחו עובדי הרכבת היה מונח מעל הארגז בו הסתתרתי ומנע ממני לצאת.
החושך, הקור והטלטולים חנקו את נפשי. כל ניסיונותיי להיחלץ מהבור אותו חפרתי לעצמי במו ידי עלו בתוהו.
בימים הראשונים עוד הייתי בעל תיקווה. אך כשפרוסת הלחם היבשה נגמרה והבטן לא נתנה מנוח, עזבה אותי גם התקווה. התעלפתי לא פעם בין חלומות בהקיץ מלאי הזיות על משפחתי. עתה על סף המוות יכולתי להעריך את אותם רגעי האושר הדלים שעברתי בחיי. רק עכשיו יכולתי לראות בברור את אותם הרגעים הקסומים עם הורי ואחיי. רגעים, שלא יכולתי לראותם בעיניים רעבות למשהו חומרי שימלא את הבטן. ההנאות הקטנות של משחקי הילדות האבודה והשובע מקרן השפע האגדית, התגמדו מול הצורך בחום ואהבה של יקירי הנפש.
נשיקות קרות ורטובות של אבי, שחזר סחוט מעבודה קשה במכרה הפחם. שירת הערש של אימי התשושה והמודאגת, צחוק אחיי הקטנים המשתובבים במשחק מאולתר התערבבו זה בזו.
חיוך אוהב, ליטוף עדין ורך, שהעניקו לי הורי בכל עת שרק יכלו, מלאו את עולמי הגוסס.
"כבד את אביך ואת אימך למען תאריכון ימיך," הדהד בראשי כמו נקישות פטיש הנפח בברזל המלובן. ברגע זה ממש, הבנתי שיש משהו עמוק יותר מפיסת המזון אותה לועסים ומאותן הנאות הילדות. משהו, שלא ניתן להחליפו בעד כל הון שבעולם - זאת היא אהבה של האנשים הקרובים, אהבת משפחה.
אינני יודע כמה ימים כך טולטלתי במסילות הברזל האין סופית של אימא רוסיה. אך כשפתחתי את עיני מצאתי את עצמי בבית חולים כפרי, כשמעלי פרצופים של אמי ואחיי הקטנים, המודאגים עד מוות. הם לא כעסו עלי הם רק קיוו, שאצא מזה בשלום. כי אין דבר יקר יותר, מחיים של בן המשפחה האהוב.
בדיעבד התברר לי, שעקב סופת השלגים והדרכים החסומות במפולות הסלעים והעצים, נאלץ נהג הקטר לחזור על עקבותיו.
אולי היה זה רצון אלוהים ללמדני לקח חשוב בחיים ואולי לא, אך מה שבטוח, הדבר הציל את חיי.
כך זכיתי להדליק את נר החנוכה האחרון במחיצת משפחתי ולברך על הנס הפרטי, שקרה לי." אמר סבי.
אביה של נויה הניח את המקטרת בצד. גחלת קטנה של הטבק הבוער האירה את הסביבה, כאילו מסרבת להפסיק את הסיפור.
"זה היה נס החנוכה הפרטי של סבי," אמר אביה של נויה וליטף את שערה ברכות. "גם לגבי יהיה נס זה, - הנס של המשפחה כולה." הוסיף הוא בלחש ונתן לנויה נשיקה חמה על המצח בטרם השכיבה לישון.